קבילותו המשפטית של הפוליגרף

כמה פסקי דין בולטים עיצבו את ההתייחסות לבדיקת הפוליגרף כאל ראיה קבילה ברצות הברית לאורך השנים. להלן סקירה כרונולוגית:

1923 – משפט Frye – הנאשם בפרשה הורשע ברצח ובית המשפט לערעורים ובית המשפט הפדרלי דחו את ערעורו בדבר הרשעתו וסירבו לקבל את בדיקת הפוליגרף, הראיה מטעם ההגנה. בדיקה זו הייתה פרימיטיבית ומבוססת על ערוץ לחץ הדם בלבד וללא טכניקה מהימנה לבדיקה. בית המשפט פסק כי אותה בדיקה טרם זכתה למבחן "ההכרה המדעית הכללית" במוסדות ורשיות פיזיולוגיים ופסיכולוגיים ועל כן אינה יכולה להיות קבילה משפטית.
1993 – משפט Daubert – בית המשפט העליון של ארצות הברית החליף את מבחן Frye לקביעת קבילותה של ראיה מדעית בפסק הדין. נקבע שגישת Frye נוקשה מדי, וצוין כי ניתן להישען על ראיון ועדויות מומחה (expert evidence rule 702). חוקים אלה מתירים עדות מומחה בפני מושבעים, אם היא מבוססת על מבחן "הידע המדעי". גולת הכותרת היא כי גם אם ישנה מחלוקת בקהילה מדעית בדבר מדעיותה של ראיה, אין פירוש הדבר פסילה אוטומטית של הראיה.
2004 – משפט Martinez – השופטת מינצנר מביעה ביקורת על כך שכל רשויות המדינה עושות שימוש רב בבדיקות פוליגרף (כאמצעי חקירתי, סינון עובדים וכו') ואילו בבית המשפט אותה נציגות של המדינה טוענת לאי קבילותו על בסיס טיעונים של חוסר מהימנות ותקפות מדעית אשר לא הפריעו לה בתורה לעשות בו שימוש לצרכיה שלה.